השגה על פסק דין בעל קשר הדוק לענייני בוררות תתבצע באמצעות הגשת בר"ע

           ההליך שבכותרת מעורר שאלה בדבר הדרך הדיונית המתאימה להשיג על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.12.2010 (סגנית-הנשיאה, כב' השופטת ד' פלפל) - האם באמצעות ערעור בזכות או שמא באמצעות ערעור ברשות.

1.        ההתדיינות המשפטית בין הצדדים הינה ארוכת שנים ולא אעמוד בהחלטתי על כל נפתוליה ופרטיה. די שאציין כי בין המערער - מושב עובדים להתיישבות חקלאית המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: המושב), לבין המשיבים 1-8 - חברים בעבר ובהווה במושב, שררה מחלוקת בנוגע להתחשבנות פנימית ביחס להוצאות המימון במושב שהושתו על המשיבים בשתי שנות מאזן: 1982-1983 וכן 1983-1984. בניסיון ליישב מחלוקת זו, התנהל בין הצדדים הליך בוררות במוסדות תנועת המושבים וההסתדרות. בסופה של דרך, נקבע בפסק-בוררות סופי של רשות השיפוט הארצית של ההסתדרות הכללית מיום 26.3.1990, כי יש לחשב מחדש את הוצאות המימון של המושב בשנות המאזן הרלוונטיות (להלן: פסק-הבוררות הסופי). פסק-הבוררות הנ"ל קיבל בשעתו את אישורו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו והפך לחלוט. תוקפו של פסק-הבוררות הנ"ל אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים לפניי.

           ביום 21.3.1999 הגיש המשיב 8 המרצת-פתיחה כנגד המושב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - הוא ההליך במסגרתו ניתן פסק-הדין נשוא הערעור שבכותרת (ה"פ 10359/99). במסגרת המרצת-הפתיחה האמורה, עתר המשיב 8 לביצוע פסק-הבוררות הסופי לאחר שקיבל תוקף של פסק-דין; לעריכת חישוב מחודש כאמור בפסק-הבוררות הסופי; וכן למינוי כונס נכסים לצורך כך. מאוחר יותר, הצטרפו יתר המשיבים כצדדים להמרצת-הפתיחה. במסגרת בירור התובענה, הגיעו בעלי-הדין להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 16.4.2000, ולפיו נקבע מנגנון לביצוע פסק-הבוררות הסופי (כב' השופטת ה' שטיין). ביום 2.9.2004, ניתנה על-ידי רשם בית-המשפט המחוזי דאז (כב' השופט א' שילה) החלטה במסגרת המרצת-הפתיחה, לפיה ימונה מבצע אשר יפעל הן לפי הסכם הפשרה שאושר בין הצדדים, והן לפי ההנחיות שנקבעו בפסק-דין שניתן במסגרת הליך אחר שאינני רואה להיכנס כאן לפרטיו. ביום 8.11.2007 ניתנה החלטה נוספת של רשם בית-המשפט המחוזי דאז (כב' השופט א' אורנשטיין), לפיה מונה מומחה מטעם בית-המשפט. המומחה מטעם בית-המשפט הגיש מספר בקשות למתן הוראות, אשר נדונו לפני כב' השופטת ד' פלפל. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 14.7.2010, חזר המבצע על עמדתו לפיה הצדדים לא הגישו חישוב המאפשר לו לערוך בדיקה חשבונאית, וכי להערכתו הבדיקה צריכה להיעשות במישור המשפטי. לאחר שמיעת טענות הצדדים והגשת סיכומים בכתב, נתנה כב' השופטת פלפל ביום 24.10.2010 החלטה במסגרתה היתוותה את העקרונות לצורך עריכת ההתחשבנות בין הצדדים, וקבעה כי על המבצע לערוך את החישוב המחודש בהתאם לעקרונות אלה. ואמנם, המבצע ערך את החישוב והגישו לבית-המשפט. ביום 28.12.2010 נתנה כב' השופטת פלפל תוקף של פסק-דין לחישוב המבצע. כנגד פסק-דין זה הגיש המושב את הערעור שבכותרת. יוער כי לאחר הגשת הערעור שבכותרת מטעם המושב, הגישו המשיבים 1-7 וכן המשיב 8 ערעורים-שכנגד על החלטה מאוחרת יותר מיום 8.2.2011, במסגרתה דחתה כב' השופטת פלפל את בקשת המשיבים למתן פסיקתא. 

2.        ביום 31.3.2011 ניתנה החלטתי בה ביקשתי מבעלי-הדין בהליך שבכותרת להגיש עמדתם בשאלה "מדוע לא ייקבע כי הליך ההשגה המתאים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 28.12.2010 הוא ערעור ברשות (ולא בזכות) בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). זאת, בהתחשב בכך שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן במסגרת המרצת-פתיחה שעניינה ביצוע פסק-בוררות שאושר על-ידי בית-המשפט...".

           תגובות הצדדים מונחות לפניי. המושב טוען כי בדין הוגש ההליך שבכותרת כערעור בזכות, שכן לטענתו סעיף 38 לחוק הבוררות אינו חל על העניין. לחלופין ו"למען הזהירות", עותר המושב לאורכה להגשת בקשת רשות ערעור, ואף מבקש לראות בערעור שהוגש כבקשת רשות ערעור. המשיבים 1-7 סבורים כי הליך ההשגה המתאים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוא ערעור ברשות. המשיב 8 הותיר את הסוגיה לשיקול-דעת בית-המשפט.

3.        שקלתי את טענות המושב על רקע מכלול החומר שבתיק ובאתי למסקנה כי דינן להידחות, שכן דרך ההשגה המתאימה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 28.12.2010 היא באמצעות בקשת רשות ערעור. כך הוא הדבר, בהתחשב בסעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי הדרך להשיג על "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" (קרי- חוק הבוררות) היא באמצעות ערעור ברשות.

           באי-כוח המושב הפנו בטיעוניהם להערת כב' השופט טירקל ברע"א 3326/98 בראונר נ' קטלינה קפיטל קורפוריישיין (לא פורסם, 16.7.1998). באותו עניין, עורר כב' השופט טירקל את השאלה האם פסק-דין הנוגע במישרין לפסק-בוררות אולם ניתן בהליך עצמאי ונפרד לאחר שהסתיימו באופן רשמי הליכי הבוררות, נחשב "החלטה של בית-משפט לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק הבוררות, שאז הערעור עליו הוא ברשות; או שמא מדובר בפסק-דין של בית-משפט מחוזי שניתן לערער עליו בזכות. באותה פרשה, נותרה השאלה האמורה בצריך-עיון. עם זאת, שאלה זו זכתה להכרעה בפרשה מאוחרת יותר - ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 (2003). באותה פרשה, עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה על הפרשנות שראוי ליתן להוראת-הסעיף 38, בקובעה כדקלמן:

"יוצא מכך כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי ^-דין של בית ^-המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי ^-דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו - הכול בהתאם לעניין (השווה: רע"א 3326/98 בראונר נ' קטלינה קפיטל קורפוריישיין ... שם הושארה שאלת תחולת סעיף 38 פתוחה לגבי המצב המשפטי החל לאחר סיום הליך הבוררות)".

(שם, בפיסקה 13; ההדגשות אינן במקור- ד.כ.ל)

           בע"א 4886/00 גרוס הנ"ל נפסק כי הגישה הפרשנית המרחיבה להוראת-סעיף 38 לחוק הבוררות נובעת מן האינטרס לחיזוק מוסד הבוררות באמצעות הגבלת היקף הביקורת השיפוטית בענייני בוררות, וכן מן הצורך בקיום הרמוניה דיונית בנוגע להסדרי הביקורת הערעורית בעניינים אלה. בהתאם לפרשנות זו, נפסק לא פעם כי לא המסגרת הדיונית היא הקובעת לצורך תחולתו של סעיף 38, ואף לא הדין המהותי החל על הסוגיה, כי אם עוצמת הזיקה העניינית שבין ההליך הנדון לבין מוסד הבוררות.

4.        בנסיבות המקרה דנן, התובענה שבגדרה ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 28.12.2010, היא המרצת-פתיחה שהוגשה בשנת 1999 לצורך ביצוע פסק-הבוררות הסופי בין הצדדים לאחר שזה אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי. הצורך בהגשת התובענה האמורה התעורר בשעתו, בעקבות מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים לעניין אופן ביצוע החישוב המחודש עליו הורה פסק-הבוררות הסופי ביניהם. מאז הגשתה של המרצת-הפתיחה ועד היום, מוסיפה סוגיה זו להיות במוקד המחלוקת בין הצדדים. על-אף חלוף השנים מאז הגשתה של המרצת-הפתיחה, תכלית ההתדיינות בין הצדדים היתה ונותרה להביא לביצועו של פסק-הבוררות הסופי אשר הורה על עריכת חישוב מחודש של הוצאות המימון. העובדה כי הצדדים הגיעו להסכמי פשרה לעניין המנגנון לביצוע פסק-הבוררות הסופי; העובדה כי בית-המשפט המחוזי נדרש לקבוע עקרונות לצורך ביצוע החישוב המחודש הנדון; ואף העובדה שההתדיינות בין הצדדים התארכה מסיבות שונות (אשר לחלקן התייחסה כב' השופטת פלפל בסיום החלטתה מיום 24.10.2010 בכינוי "מלחמת התשה" הדדית) - בכל אלה אין כדי לשנות מכך שפסק-הבוררות הסופי מהווה את הבסיס להתדיינות בין הצדדים במסגרת המרצת-הפתיחה שנועדה להוביל למימושו. הדבר עולה, בין היתר, מהחלטת כב' השופטת פלפל מיום 11.2.2009 שהתייחסה לפסק-הבוררות הסופי כנקודת-המוצא וכבסיס להתדיינות בין הצדדים לפניה (ראו: שם, פיסקאות 4 ו- 5).

5.        בהתחשב בכך שעניינה של התובענה בבית-המשפט המחוזי הוא ביצוע ומימוש פסק-הבוררות הסופי בין הצדדים, המונח בבסיס ההליך; ובהתחשב בכך שלצורך מטרה זו מונה המבצע מטעם בית-המשפט; מתבקשת לדעתי המסקנה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 28.12.2010 שנתן תוקף לחישוב שערך המבצע, מהווה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" לצורך סעיף 38 לחוק הבוררות. זאת, נוכח הקשר המהותי ההדוק בין פסק-הדין הנדון לבין ענייני בוררות.

           יוער כי בניגוד למשתמע מטיעוני המושב לפניי, סעיף 38 לחוק הבוררות עשוי לחול לא רק לגבי הליכים העוסקים בתוקפו של פסק-בוררות, אלא גם בהליכים שעניינם ביצוע ומימוש של פסק-בורר שתוקפו אינו שנוי במחלוקת בין בעלי-הדין. גישה אחרת תוביל לתוצאה בלתי רצויה לפיה בעוד שהחלטה המאשרת פסק-בוררות מצריכה רשות לצורך ערעור עליה, הרי החלטה העוסקת בביצוע ובמימוש של אותו פסק-בוררות תהא נתונה לערעור בזכות ללא צורך בקבלת רשות. בהזדמנות אחרת כבר הבעתי דעתי כי תוצאה כאמור תהיה מנוגדת להגיונם של דברים ותעמוד בסתירה לתכליותיו של סעיף 38 לחוק הבוררות, ובהן - חיזוק מוסד הבוררות; ייעול ההליכים הקשורים בזיקה מהותית לענייני בוררות; וחתירה לסיומם המהיר, ככל הניתן, של הליכים אלה, בדרך של צמצום אפשרות הערעור על החלטות בתי-המשפט הניתנות במסגרתם. זאת ועוד; הגישה לפיה סעיף 38 לחוק הבוררות עשוי לחול גם לגבי הליכים שעניינם ביצוע ומימוש פסק-בורר, עולה בקנה אחד עם הצורך בהפעלה הרמונית של סדרי-הדין אשר במסגרתם מופעלת הביקורת הערעורית בענייני בוררות (ראו: ברע"א 5122/10 מריסאת נ' אבו יונס (לא פורסם, 27.2.2011); וכן: רע"א 5122/10 מריסאת נ' אבו יונס, פיסקה 19 (לא פורסם, 13.3.2011) מפי כב' השופט דנציגר).

6.        לא נעלמה מעיניי טענת המושב לפיה המרצת-הפתיחה שהוגשה בשעתו לבית-המשפט המחוזי היוותה תובענה עצמאית, חיצונית לחוק הבוררות, שעניינה אכיפת חיוב. ואולם בטענה זו אין כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי, שהרי המושב מאשר בטיעוניו כי החיוב שאכיפתו מתבקשת, מקורו בפסק-הבוררות הסופי בין הצדדים. כאמור, לא המסגרת הדיונית היא הקובעת לצורך תחולתו של סעיף 38, ואף לא הדין המהותי החל על הסוגיה, כי אם עוצמת הזיקה העניינית שבין ההליך הנדון לבין מוסד הבוררות.

           המושב הוסיף וטען לפניי כי אף אם התובענה היתה נתונה מלכתחילה למשטרו של חוק הבוררות, הרי בפועל פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי סטה מפסק-הבוררות ויצר חיוב חדש ועצמאי, ולפיכך הערעור עליו הוא בזכות. המושב ביסס טענתו בעניין זה על רע"א 4392/07 בלוטניק נ' שטיינהרטר (לא פורסם, 14.2.2010)). עם זאת, עיון ברע"א 4392/07 בלוטניק הנ"ל מלמד כי הנדון אינו דומה לראיה. באותה פרשה דובר בנסיבות בהן במסגרת הסדר דיוני שהושג בין הצדדים בישיבת קדם-משפט, זנחו הצדדים לחלוטין את פסק הבורר והסכימו על מתן הכרעה חדשה במחלוקת שביניהם de novo על-ידי בית-המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה באותו עניין כי מדובר בהליך שיפוטי חיצוני, שבסיומו ניתן פסק-דין המחליף את פסק-הבורר ובא במקום הליך הבוררות ופסק-הבוררות, ולפיכך הערעור על פסק-הדין הוא בזכות. מיותר לציין כי לא זה המקרה שלפניי. כפי שצוין לעיל, פסק-הבוררות הסופי בין הצדדים לא רק שלא נזנח על-ידם, אלא היווה את התשתית להמשך ההתדיינות ביניהם שנועדה להביא לביצועו.

7.        אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, באתי למסקנה כי הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 28.12.2010 טעון רשות בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות. משלא התבקשה - וממילא לא ניתנה - רשות ערעור על פסק-הדין האמור, הרי דינו של הערעור שבכותרת להימחק על הסף. בהתייחס לבקשת המושב, יוער כי לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ניתן להורות על הפיכת ערעור בזכות לערעור ברשות (להבדיל מהכיוון ההפוך). לפיכך, אין מנוס ממחיקת ההליך שבכותרת.

8.        יוער כי משנקבע כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל בעניינו של פסק-הדין מיום 28.12.2010, ממילא מתחייבת המסקנה כי סעיף 38 הנ"ל חל גם בנוגע להחלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי מיום 8.2.2011, לפיה נדחתה בקשת המשיבים למתן פסיקתא בהתבסס על פסק-הדין הנדון. בהתחשב בכך שדרך ההשגה המתאימה על ההחלטה מיום 8.2.2011 היא באמצעות בקשת רשות ערעור, מתבקשת המסקנה כי לא ניתן היה להגיש בעניינה של החלטה זו ערעורים-שכנגד (שהינם ערעורים בזכות). לשם השלמת התמונה יוער כי גם לפי דיני הערעור הרגילים, ספק בעיניי אם המשיבים היו רשאים להגיש ערעורים-שכנגד על ההחלטה מיום 8.2.2011, אשר ניתנה לאחר מתן פסק-הדין נשוא הערעור העיקרי. עם זאת, סוגיה זו אינה דורשת הכרעה בנסיבות המקרה דנן, נוכח תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות כמבואר לעיל. אשר על כן, דין הערעורים-שכנגד שהגישו המשיבים בהליך שבכותרת להימחק אף הם.

9.        סוף דבר; אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת וכן על מחיקת הערעורים-שכנגד שהוגשו במסגרתו. מאחר שנראה כי כל הצדדים טעו מלכתחילה בעניין סיווג ההליך שבכותרת, ובהתחשב בכך שדומה כי כל הצדדים מעוניינים בהגשת הליכים ערעוריים מטעמם; יבואו הצדדים לידי הידברות ביניהם שמא ניתן להסכים בנסיבות העניין על הארכת מועד מתאימה. הצדדים יגישו הודעה בעניין תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. 

ניתנה היום, ל' בניסן תשע"א (4.5.2011).